מה אמרתי לה אז? מכתב לאישה שהייתי
מי היא הייתה שלא ידעתי להיות?
אשה צעירה ואף מאוד, ברגע בו המצלמה אצרה שבריר מתוכה.
מה חשבתי והרגשתי, חפנתי פנימה-פנימה, אני זוכרת היטב.
כמה לא ידעתי באמת לאהוב אותה, לומר לה שהיא יפה כפי שהיא.
כן, למרות שעלתה במשקל והשילה וצברה שוב כמו בסחרחרת הרגשות
בה הייתי נתונה. ילדה, נערה, אשה, אדם בעולם.
אני חושבת שבסתר האכילה הרגשית, אלו החובות שצברנו כלפי עצמנו.
פתאום לא ידעתי להתמודד, אני שהייתי קלילה וכלה, נושאת ילדים ומתרחבת
תרתי משמע בחלל.
היום אני יודעת
שתבעתי לי מקום אולי בפסיעות שקטות ולוחשות, לעיתים ברעם.
חזרתי לעצמי פחות או יותר, אין לי כוונה להתחרות בגרסתי המאוד צעירה,
אני לגמרי בסדר "ככה".
מכבדת אותי באוכל מזין, באימוני כושר הכוללים הנפת משקולות (מי היה מאמין).
ככל שאני מניפה אותן, אני חשה את קלילות גופי.
זו הנפש שידעה שהשקט אינו אורב בפינה כי אם משהו לחגוג אותו.
שלווה רגשית, תועפות של אהבה עצמית.
המחמאה שלי לעצמי
בא לי לעוף עליה ועלי, לו בחרתי מחמאה אחת לחלוק לי –
אזי אומר "תודה נינה, על האופטימיות שבך כי מעולם לא ויתרת"
על הצחוק המתגלגל והבוקר שאת מנהלת עם עצמך במסיבת אוזניות,
רוקדת בהנפקת זרועות !
במרפסת הקומה החמישית – כל הרחוב רואה ואולי רוקד איתך.
איזו מחמאה הייתם נותנים לעצמכם עכשיו, באמת.
חיבוק ענק ממני,
נינה ❤️
