הבדידות. מסע של לבדות

את הימים הארוכים של לבד, למדתי לאצור כאבני חן.

היו רגעים וזמנים שהפכו לתקופות בהם הרגשתי בודדה,

גם בתוך המון ושאון. יצאתי לבידוד ולהגליה עצמית.

כעבור זמן, הבנתי כי הייתה מרצון, גם אם לא מודע ברגע נתון.

והיו הנסיבות אשר קראו בשמי והפכו עלי את כל ההברות,

רק בכדי שאלמד שזהו מסע בדרכי אל עצמי.

זו הייתה ברירת מחדל של התנתקות והתכנסות. ככל שהתמדתי,

העולם הפך זר ואני בודדה יותר ויותר, מחוץ למעגל שאחרים

החזיקו בו ידיים.

המילים האלו שלי יכלו באותה מידה לאהוב אותי או לבודד אותי,

לקרוא עלי תיגר.

חייתי לי בטירה עם גרם מדרגות פתלתל וסבוך, העולה ויורד

בלי תחילה או סוף. גם את השמיים לא הצלחתי לראות בבירור,

הנחתי את מחשבותיי כסורגים שקופים.

יש בה בבדידות גם צער כשהיא כפויה אך היא מזמנת לנו התבוננות.

ברגעים בהם נושפים מעליה אבק, הסורגים מתפוגגים ומתפזרים.

ציירתי לי כוכבים ומשכתי מעלי שמיכה, התחבאתי. בעיקר מפני.

לעת בוקר, פרמתי חוטים בכורסה לתוכה שקעתי ויצאתי מפתח הדלת.

תמיד אהבתי את הלבדות שלי, ילדה הפורשת אל חלומותיה.

עודני כזו. מעולם לא באמת הייתי לבד.

הן חיו בי כמה "נינות" אשר למדו לאחוז ידיים.

ומה איתכם? האם הרגשתם פעם כך, לבד?

חיבוק ענק

נינה