כאב. אינו מבקש רשות

ובתוך יום ככל יום, השמש אינה מבקשת רשות,

בוקר שהקים עליו מהומת היותו.

ואם אחת שעולמה חרב עליה באחת,

מתנתק ומפרפר – נפל לִבָּהּ.

ואני אלך לרכוש מצרכים לעוגה.

התלבטתי רבות בין שמנת ושוקולד, עם או בלי קינמון.

סל בידי הקפוצה, בבשרי מצבתות, בציפורניי.

פוסעת בין צעדים, אישה גאה,

הילוכי מדוד ונאה.

להביט בין מדפים, וצנצנת ריבה התנפצה עליי –

היא הכתימה.

לימים נלבשה כגופייה, ומעליה עוד שכבות.

היא לא מוצנעת או חסרה, היא חיה את שנותיה,

מזכירה בלי כוונה את אותה מקום בו גם אני.

 פעם ולפעמים, במקומות ועיתים.

התפרקתי בעצמי.

ובחלוף ימים, התעקשתי להטליא את הגופייה,

להתקין את הצנצנת.

להזמין זר פרחים ושמלה חדשה.

ועוגת שוקולד אחת אפיתי.

ומקץ לילות וימים, החלטתי לבזוק עליה אבקת סוכר,

ולהדליק נר חגיגי.

איזו התלבטות מופלאה וזכה.

כמה שאני אוהבת אותן, ולהביע משאלה,
אני נינה, אני כאן.