הבדידות. מסע של לבדות

ארוכים יָמָיו של הלבד,
למדתי לאצור.

רגעים וזמנים הפכו תקופות.
בודדה בתוך המון,
הַגְלָיָה עצמית.

נסיבות קראו בשמי,
הפכו עלי את כל ההברות.
דרכי אל עצמי.

התנתקות והתכנסות.
מחוץ למעגל שאחרים החזיקו בו ידיים.

המילים שלי יכלו באותה מידה לאהוב
או לבודד אותי,
לקרוא עָלַי תִּיגָר.

גְּרַם מדרגות פתלתל וסבוך,
העולה ויורד בלי תחילה או סוף.

שמיים אינם נראים בבירור.
הנחתי מחשבותַי כסורגים שקופים,
נושפת מעליהם אבק –
והם מתפזרים.

ציירתי כוכבים ומשכתי שמיכה,
התחבאתי.
בעיקר מִפָּנַי.

לעת בוקר,
פרמתי חוטים בַּכֻּרְסָה לתוכה שקעתי
ויצאתי מפתח הדלת.

אהבתי את הַלְּבַדּוּת שלי,
ילדה פורשת אל חלומותיה.

עודני כזו,
מעולם לא באמת הייתי לבד.

הֵן התקיימו בתוכי כמה ממני
אשר למדו לאחוז ידיים.