פרידות, מסיבות סיום

מסיבה, חגיגה של סיום, היא אנחת רווחה פתוחה.

לא ידעתי להתנהל בפרידות,

הן ששיחקו עמי תופסת ומחבואים בעיניים פקוחות.

תפסו בדש חולצתי וקרעו בה פתח שבעה ימים,

שהפכו לתקופות.

חתימה עליהן נדמתה כסופית ומוגמרת,

כמכתב שנשלח בעילום שם לכתובת שאינה ידועה.

נערה לא באמת נוכחת.

אולי כעבור מחלת אבי, במותו,

לא באמת יכולתי לחגוג כי פרידה נוספה.

איני זוכרת את המסיבות שלי דאז, הן חדלו ממשמעות.

לא בערתי באמת לחגוג, וכל שביקשתי היה לסיים.

כך מבלי לפנות לצלחות שהונחו ולחלה שנבצעה

על תלולית ממותקת.

העברתי אצבע אחת בקצפת, סימנתי לה בה קו לחצות אותה.

הם שלי, ילדיי. סיימו תקופה משמעותית.

בחגיגה שיש בה ניצחון, תופים ושמחה מתנפנפת.

כי ביקשו אותה בלבן, כך הייתה בתי.

שתיים עשרה שנים של נקודות רבות, הברות ומשפטים –

בחיבורים שקשרתי יחד, חוט לחוט.

זו היא חותמת את שנותיה,

והוא הצעיר ממנה, טיפס מעבר למשוכה.

לא ישנתי לילות,

להתרגש באנחת רווחה שחיים שלמים המקווים להם,

מתרחשים.

אני חוגגת איתם בעצמי.

זו המסיבה בשבילנו, ההורים.

נעוריי חולצים בקבוק! טללי זהב נחים עלי.