אכילה. רגש

היא שלא
ידעתי להיות,
מבט הגדיר שבריר מתוכי –
חפנתי אל קרביי.

בנפרד, אלו החובות שצברנו
כלפי עצמנו.
קלילה, כַּלָּה שהייתי.
ילדה, נערה, אישה

ריקוד הפך מבט.
בקומה החמישית
רחוב נשען על מרפסת.

הנפש ידעה
השקט אינו אורב בפינה,
כי אם משהו לחגוג.