שנים לקח לי להבין שהביישנות שבי היתה למעשה פחד מהעוצמה שלי,
סוג של תעתוע, בכל פעם שהתכווצתי, דהה בי אור קטן.
מי אנחנו הביישנים.ות?
איזה רגש חבוי שם פנימה, הדוחק בנו לעיתים להצטופף באחת הפינות,
רק שאיש לא יבחין.
לעיתים נבלעתי לתוך ארון סגור שבניתי בתוכי, כזה אשר בציר רופף ובחריקה
שונה ומשונה נבלם, רק כי הנחתי עליו את ידי.
"היא ביישנית", אהבתי במה בסתר (שהיה גלוי מאוד), העמדתי פנים שאני שחקנית מפורסמת.
אני עד היום לוכדת בעיניי את אותן נפשות שלבן רוטט כשהן נאלצות לעמוד במרכז החדר.
כן, לבי יוצא אליהן, תמיד.
הימים חלפו ובגרתי, לא בין יום או לילה, אלא בתהליך מתמשך שכזה, עשרות שנים.
כשהמסך עולה ואני על הבמה, הדרמה שבי ניעורה, אני פועמת את תשוקותיי, אז אני חיה.
חיה באמת. איש הרי לא יאמין שזו אותה ילדה ביישנית שהסתגרה בחדר כשאורחים הגיעו או נאלמה כשנדרשה לדבר עם זרים.
עם זמן שרכשתי בו את תבונת הגיל, הבנתי שככל הנראה לא באמת הייתי כזו ביישנית.
זו אני שחששתי ממלוא העוצמה שבי, מהכוח שלי.
פחדתי מהאור הגדול בתוכי שיכה אותי בסנוורים, מהרגע בו אפרוש את מוטת כנפיי להאיר יקום שלם.
אני כאן, אני עכשיו. יש בי כוח אדיר לברוא איתו.
מי אתם הביישנים.ות? האם אי פעם חשתם כמוני?
צאו איתי לאור.
