תַּעְתּוּעַ.
מי אנו הביישנים?
איזה רגש מסתתר,
הַדּוֹחֵק בנו להצטופף באחת הפינות,
הלוואי ואיש לא יבחין.
לתוך ארון סגור שבניתי בתוכי, נבלעתי –
כזה אשר בציר רופף ובחריקה שונה ומשונה
נבלם –
רק כי הנחתי עליו את ידי.
בכל פעם שהתכווצתי דהה בי אור קטן.
עודני חשה בנפשן הרוטטת –
של מי מִשֶּׁאֻלְּצוּ לעמוד במרכז החדר.
חָרַדְתִּי –
הִצְטַנַּפְתִּי בכותנות,
מהיקום השלם שהארתי.
בסתר שהיה גלוי,
נדדתי בין תיאטראות.
בין יום ללילה, בגרתי –
עשרות שנים.
אז הבנתי – מעולם לא הייתי כזו ביישנית.
אלומות פנים נפקחות,
צאו איתי לאור
