געגוע. האם הוא זיכרון או חוויה?
במה אנו נזכרים? האם בכלל ביקשנו לשכוח?
יש זיכרונות שידגדגו את שולי האלבום, מספרים סיפור בדרכם.
אני מתגעגעת. לאחרונה אפילו הרבה מאוד.
געגוע התובע את מקומו דווקא ברגעים לא צפויים.
אלו שאינם כאן, חלפו אל קיום משל עצמם.
הם מביטים בי מהקיר בחיוך, בתוך תפאורה נושמת.
אני כאן כעת. ברגע נמתח על חוט בלתי נראה.
אני מביטה במראה, רואה את אבי מעפעף לעברי.
אני שדומה לאבי, ובגרתי ממנו בשנים.
הבן שלי נראה בדיוק כמותך. הוא שנראה בדיוק כמותי.
המציאות התבהרה –
התפנה מקום למילה המבקשת נחת ומחילה.
שיחות שטרם הושלמו. משפט יחף מתרוצץ אנה ואנה.
שאלות תלויות ככבסים על חבל. מטפחת רקומה בשמך.
געגוע עז הוא זיכרון נוכח, חי מאוד.
אין בו צער. יש בו שמחה על פרקים חדשים באלבום.
הם נותרו במראם הנפלא.
אולי זהו הזיכרון מאיתנו שהם משאירים לעצמם?
חייכתי.
אני ממשיכה איתך שיחות בחלימת הלילה שלי.
אשה-ילדה-נערה בנקודת תצפית מרתקת בין עולמות.
בציור האינטואיטיבי ובכתיבה רגשית הכל ניעור לחיים.
אתה כאן. תמיד היית.
לא נשמע קול, רק תחושה והכרה.
רקדנית על בהונותיה, ללא חוקי ההיגיון.
הצבע עז, הידיים במרחב. הגוף חי בין זיכרונות.
יש בזה טעם—
לאצור זיכרון. ללעוס את העונג שהגעגוע חי בו.
אני תמיד צעירה שם, ברגע שבו חלפת ממני.
היום אני מבינה איזו זכות היא לחגוג.
כל נר הוא סימן. עדות למסע מתמשך על כל נפלאותו.
גם בגן הנראה כחורים – הוא זרוע כוכבים מאירים.
ואיך אתם מפנים מקום לגעגוע?
אם מצאתם דרך לשמוח בו – התענגו עליו.
