שקט. יש בו תנועה

שקט,

מה יש בו אם לא ים שלם?

גם אם על פניו לכאורה הוא דומם.

יש בו תנועה, רכה עגולה,

לעיתים סוערת ובוערת.

נערמות תלוליות אבק,

שאין בהן אלא קורי עכביש

לטוות בי שכחה או זכרונות.

ילד נהנתן, רווי נחת וכרסתן

מביט בי,

זו ילדותי מביטה בי חזרה.

מילאתי אוויר ויצאתי לצלילה בעומק,

חציתי מים רבים של זמן ומנהרות בחול.

ככה בעודי גם ישובה, מביטה בשקט.

תמיד אהבתי להתבונן.

לנצח תזמורת שלמה רק במבע עיניים

מתוך כוונה, לא תמיד מודעת.

לא ידעתי אז,

דווקא בחלימה הזו טמון אוצר –

יש שהוא התהווה תוך כדי לשלות מתוכו פנינים.

אני אוהבת לפנות לעצמי זמן, מקום, ש-ק-ט.

הוא דורש ממני להתייחס אליו ביראת כבוד,

לחייך בקמט מתגלה ונוכח.

הרבה קורה בו ובזכותו.

לעצור לטובת חיבוק הגון,

מבלי להתחייב לדבר ברגע נתון

פרט לעצמך.

כמה נחת יש בזה.

למה אתם מאזינים בשקט

שפיניתם בתוככם?