געגוע, וְעִמּוֹ געגועים.
התעוררתי לתוך בוקר, תֵּירוץ מופלא
להניח בו דעת.
פיזרתי עוגיות — פירורים מכל עבר,
בתוך המגירות, על פניי.
שוקולד, חמאה מומסת,
ניגבתי כתמים מהארונות.
דחיסת פרקי האצבעות, קיפול,
תנועה של גוף הזוכר מַתְכּוֹן בעל פה
מתוך טעם וריח.
ואני אֶסְכֹּר שפתיי מול מתוק —
מביטה בהן נוֹצָרוֹת.
זו היית את, פתחת לי את הדלת אז.
שתי נקישות,
בידיי צלחת מְפֻסֶּלֶת מלאה בְּתוֹעָפוֹת.
חֲלִיפִין של תשוקות.
יום אחד מילאתי גיגית אבקת סוכר,
צללתי לתוכה בעיניים חצי עצומות,
מחאתי כף.
את אינך.
הלוואי והיית פה לרגע.
בעוד טקס אֶפְרֹס את הקינוח,
הנחתי אותן סדורות,
החמאתי להן שנענו לי.
מעניין אם השכן ובנותיו בבית עכשיו,
הדירה הסמוכה.
מי יפתח?
